כולם מייחלים לשלג ,- ואני בכלל לא אוהבת אותו .
לפי התחזית לסוף השבוע 12-14/2/15 צפוי לרדת שלג בפסגות הרי הגליל, שזה אומר גם במצפה מתת, אצלנו!
וזה מרגש ! :)
השלג מביא אתו המון יופי , תמונות יפות והמוני מבקרים בבית הקפה - "רושקה" וב "צימר יו אנד מי" שלנו, בגלל קירבתנו הגיאוגרפית להרים הגבוהים במדינה – דהיינו : "פסגות הרי הגליל" הם : הר מירון השכן, שגובהו – 1,208 מ'. הר אדיר הצמוד אלינו שגובהו – 1,008 מטרים וגם הישוב שלנו, מתת, השוכן על הר מתת שגובהו 840 מ' ובעצם בגימטרייה יוצר את השם = מתת :) . תמיד בשלב הזה מתחיל משחק הטוטו המקומי ... : ירד שלג או לא ירד ? ויש את אלו שעיניהם נפקחות מהתרגשות וישנם – ואני ביניהם – שישמחו לוותר ...... !
?
לפני שאסביר את עצמי, ואת עמדתי ה"הזויה" כפי שבני טוענים, על השלג - הנה מגוון תמונות של הלבן כ"כ לבן הזה - הצימר, חצר הנפחיה ותמונה מהמרפסת של רושקה קפה גלריה הצופה להר אדיר:
בעצם ....
הכל התחיל בחורף שנת 1988 כשעמית הבן הבכור שלנו היה בן חצי שנה . גרנו לרגל עבודתו של יובל, בעלי חרש הברזל, בבית ספר שדה הר מירון עם עוד ארבע משפחות, חלקן עם תינוקות בגיל הזה .
ראינו כבר שלג בעבר – בחו"ל ! תוך כדי טיול – הפעם הזו הייתה לנו הפעם הראשונה בחיינו שגרנו והתנהלנו ביום יום עם המושג שלג !
אין ספק בפעמים הראשונות השלג היה - יפה ! קר !!! אבל יפה !
מגביל ! אבל יפה !
כאילו יבש .. אבל מרטיב אותך עד לתחתונים ! ויפה !
משמח ! ויפה !
מכאיב ! ויפה !
שלל התחושות שלי לתופעה, מגוון , זה התחיל בכמיהה לכמה ימי שלג בעונה . כי , העולם פתאום ניצבע כולו בלבן צחור שמשדר טוהר , ניקיון , רעננות ... בעיקר שונות ! ומי מאתנו לא רוצה לשנות מדי פעם את שיגרת חייו ?
בכמיהה שלי לכמה ימי שלג בעונה תמיד עולה הפנטזיה להסגר בבית , שכמות השלג שתרד תחסום את היציאה מהבית ולא נלך לעבודה , חופשה שלא מבחירה ומסיבה שלא תכננו את תוכנה ומועדה ואפילו " יפה ומשמחת " ... ( איכשהו החלומות לא תמיד מתגשמים ... )
שלג מטשטש גבולות . לאו דווקא גבולות בין ארצות , שגם זה נכון למקום בו אנחנו גרים – מתת, השוכנת על כביש הצפון. אבל בסביבה הקרובה ביותר לבית בו אתה גר , הגדרות בין השכנים מתכסים ולא נראים וכשיוצאים לחוות את בניית איש השלג המסורתי נפגשים עם שכנים שלא תמיד ישבת איתם על כוס קפה... ואז הפלא ופלא השלג הקר מצליח לשבור את ה"קרח " ( אוקסימורון ).
שלג הוא מגרש משחקים זמני ש"נבנה" ע"י הטבע בין לילה ותוקפו קצר מועד , בימי השלג אנחנו רואים את ילדי הישוב כמו גם המבוגרים שביננו היוצאים לזרוק אחד על השני כדורי שלג לפנים... או לבנות איש שלג (יש להכין מבעוד מועד שק גזר במקרר...), או גם לגלוש קצת על הטוסיק על גבי שקית זבל ...
והכי הכי , השקט !!! כשיורד שלג , בא אתו שקט מוחלט ! כמעט כמו ביום כיפור... ( עד שהמפלסת מפרה את השלווה), - להבדיל מהגשם ש"דופק על חלוני" או הברד שבדרך כלל מלווה ברעש חזק – את השלג מאפיין ה ש ק ט !!! כמעט לא נעים לדבר בנוכחותו , שלא נפריע לו לרדת ... וכשיורד שלג בדממה מוחלטת , אם לא ראית מעולם את הפתיתים המרחפים כמו נוצות זעירות יכולת לחשוב שהמעטה הלבן פרץ מבטן האדמה או שפשוט משהו השפריץ אותו מתוך מכונה ( כמו בגלבוע ? ... ).
ואני הרי הכרזתי כבר בהתחלה שאינני אוהבת שלג !
אז זהו , תקשיבו ... הכל נכון. בחיי !
אבל .... ! ברשותכם, אחרי שחפרתי והיללתי את השלג, אני חוזרת להתחלה .
"ואני בכלל לא אוהבת אותו " - זוכרים ?
זה התחיל בקטנה , הילדים נולדו לתופעה החד עד תלת שנתית . בגילאים הצעירים ההתרגשות הייתה של כולנו , טיילנו בשלג שיחקנו ואירחנו חברים שבאו לחוות אתנו את התופעה הנדירה. ציפינו לשלג גם בשעות הקטנות של הלילה . בגילאי בית ספר הם כבר למדו את תפקיד הש' גימל ... הדביקו את אפם לחלון עד שמאדי נשימתם עליו כבר לא יכלו להבדיל בין פתית שלג לערפל ...במשך היום הם וחבריהם היו יוצאים לשלג משחקים בונים אנשי שלג וכעבור חצי שעה חוזרים רטובים עד לשד עצמותיהם ומתפקידי היה לדאוג להם לבגדי החלפה במהירות שיא וחוזר חלילה ...
הנה שתי תמונות מהימים ההם, הילדים משחקים בחוץ עם ילדי השכנים (לא נגלה לכם האם אלו השכנים שכן או לא שותים איתם קפה..)
והנה יובל בסדנת הנפחות הישנה שלו, עם ה"פיג'י" הישן שלנו, תקוע בשלג:
בהמשך כשבגרו והיו בגלאי תיכון חבריהם מאזור החוף הצטרפו לחדוות כיבוש החוויה , בין שלושה עד חמישה חברים היו מתייצבים ערב לפני שצפוי היה לרדת שלג והבית ידע ששינה לא תהייה פה הלילה, למרות שמזרנים ושקי שינה נפרשו לאורך ולרוחב חדרי הילדים . ומרגע שהשלג החל לכסות את מתת החלו התכניות כיצד לכבוש את פסגת הר מירון . כי הרי ידוע ומובן ששם כמות השלג כפולה ומכופלת והגלישה על סנובורד הרבה יותר שווה על כמות שלג נכבדה . ושוב אני כאן בתפקיד התומך "לחימה " נוהגת על כבישים קפואים, לחזק את ה"לוחמים" הצעירים בדרכם לכיבוש השלג בפסגה הכי גבוה ( כמעט ) והכי קרובה אלינו, בארץ ישראל . תפקידי כמובן לא הסתיים בזאת .... כעבור כשעה כשכבר היו רטובים כהוגן וקפואים מקור עשיתי את דרכי חזרה להשיב את הגיבורים למנוחה סביב תנור חם וארוחה מנחמת שהייתה מתוכננת בדרך כלל לכמויות שלא היו מביישות מטבח גדודי ! ובל נשכח ...כאן לא הסתיים היום ...אחרי מנוחה ארוחה טובה ויבוש הבגדים , גם במתת יש מספיק שלג כדי לצאת שוב וליהנות מסתם משחקים נדירים .
אז תגידו ?
אמרתי פנטזיה ???
חלמתי על חופש ?
ראיתי לבן = צחור ? ניקיון ?
שמעתי שקט ?
נכון הילדים בגרו , דברים השתנו , גם הם למרות אהבתם הרבה לשלג - עדין – כבר לא עושים ממנו "עניין " גדול ואני בטח ובטח לא רצה אחרים להחליף בגדים ....
אז כשהחזאים מודיעים שיש סיכוי לשלג בפסגות הגבוהות של הרי הגליל אני מרגישה שזה קצת מרגש ... אבל קצת גם לא :)
בונוס - תמונה של הילד הקטן במשפחה נהנה מהשלג.. ב ט י ר ו ף שלו!
קבלו אותו - צוציק המתוק:
